אני תמיד מחפשת דברים חדשים ללמוד, דברים שיתרמו למטופלים שלי, ויותר ויותר בשנים האחרונות – דברים שיתרמו גם לי אישית. כשראיתי את הפרסום לקורס הזה, שמשלב עשייה טיפולית עם קולנוע, מיד הסתקרנתי. טיפול הוא תחום שאני מכירה, אבל בקולנוע מעולם לא עסקתי. הקורס הבטיח ללמד קולנוע, משחק, ביבליותרפיה, וגם טיפול קבוצתי ועבודה עם נוער בסיכון.
צפיתי בסרטון ההסברה של רן ישפה והרעיון התחיל להסתדר לי בראש.
הרי איך מעניינים היום נוער קצה ונוער בכלל? – דרך צפייה במדיום חזותי, כלומר דרך מסך.
ואיך משקפים לנוער משהו בצורה אמיתית ומשכנעת, אבל בלי להבריח ולהבהיל? - דרך סרט שבו הם מככבים ורואים את עצמם.
ואיך מעצימים נוער, מעניקים לו תחושה של יכולת ומסוגלות, אם לא דרך הקניית כלים יצירתיים כמו שיש בקולנוע?
נרשמתי לקורס ולרגע לא התחרטתי. קודם כל, פגשתי מנחים מקצועיים, מנוסים וכנים, שיש כל כך הרבה מה ללמוד מהם. אחר כך פגשתי את הסטודנטים האחרים בקבוצה - אנשים מכל חלקי החברה הישראלית, מבוגרים ברובם, שמגיעים עם שפע של ניסיון, ידע וחכמת חיים, שהיה תענוג ללמוד איתם. יצאתי מהקורס עם חברים חדשים.
במהלך הקורס המנחים שמו לעצמם למטרה שגם אנחנו, הסטודנטים, נעבור תהליך פנימי לפני שניגש לסטאז', שבו נתנסה בהחלת תהליך שכזה על הנערים. במהלך הקורס כל אחד מאיתנו יצר סרט אישי על חייו, תוך ליווי של קולנוען מצד אחד, ואשת טיפול מצד שני. שניהם הפכו את התהליך היצירתי למאלף. הסרט היה שיא בלמידה ובתהליך, וסוג של מתנה שיוצאנו ממנה מהקורס.
אחרי שנת הלימודים הראשונה המשכנו לסטאז' בשנה הקשה הזאת, שנקטעה בשבעה באוקטובר. גם בתוך הכאוס הצלחנו לקיים מפגשים משמעותיים עם נוער קצה. עבורי היה מרגש במיוחד להקנות לחניכים את תחושת החופש היצירתי. הכול מותר כשהוא בדמיון וביצירה. תחושת הקבלה היתה חדשה עבורם, עוררה בהם הכרת תודה, ובתקווה הופנמה אצלם להמשך דרכם, רגע לפני שנפרדנו, והם התגייסו לצבא.