מדינת ישראל
משרד החינוך
אגף א' לחינוך ילדים ונוער בסיכון
  תכנית מס. 1257 

שיעור ב'תקשורת מקדמת` - האם  נכון להשעות תלמיד/ה ?

מאת רן ישפה, מייסד ומנכ"ל
 

פרולוג:
גדלתי בבית החצוי לשני עולמות עם הורים גרושים - אבי חזר בתשובה כשהייתי בן 6 ואימי נשארה בדרכה. חייתי בין שמירת שבת לעשייה בשבת, בין קודש לחול כביכול.

לגדול בפערים כאלה זו חוויה מורכבת הדורשת מילד כוחות על לבחור את הטוב בעיניו ועבורו מבלי לחשוש מה יגיד אבא או מה תגיב אמא. השנים הראשונות היו מבלבלות ובהם מצאתי עצמי מתנסה בזה ובזה - אם מבחירה ואם מלית ברירה בעת שהותי אצל אבי או אימי.

כיום, כמי שעוסק בחינוך וחי יחד עם הילדים והנוער את הדיכוטומיות הקיימת במציאות  2018 בישראל (ובעולם), שבתוכה מתקיימת גם המון מציאות מדומה, נראה לי נס ראוי לציון שהם מצליחים לצלוח את חייהם בשפיות ומאוד מבין את הקושי שלהם לבחור מה "באמת" טוב עבורם ובעיניהם.

 

לפני שנמשיך, מוזמנים לצפות בתוצר של תלמידים שלנו בכיתה י' בבי"ס רמות בת ים מראים מהי קיצוניות:

תכל'ס:
ידוע לנו כיום, לפי כל הגישות הפסיכולוגיות - התנהגות של אדם היא סימפטום לרגשות ו/או הרגשות ו/או סכמות של תפיסת עולם בה גדל וחונך.

יום אחד, תלמיד אהוב שלנו יצא מכליו והתפרץ והשתולל וקילל, כי הסרט עליו עבד עם חבריו ישתנה לאור החלטת הרוב הקבוצתי.  

האם צריך להשעות אותו על כך?

נכון, שהדרך שביטא זאת היא לא "נכונה" או מדויק יותר לומר לא נורמטיבית, ואנו מאוד רוצים לתת להם כלים לעדן התנהגויות שלהם ולהתאים עצמם לנורמה, אך בנוסף או לצד כל "הנכון" הזה,  יש מציאות נוספת "נכונה" גם היא - ההתנהגות שלו מאוד טבעית והוא הביע תחושות של פגיעה, תסכול, אכזבה, עצב וכו בצורה הפרמיטיבית (ראשונית) ביותר, כי כך הוא מכיר נכון להיום, או שכדברי וויניקוט כך הוא קורא לחוויה מתקנת של הכשל בילדותו מול הוריו, ואז התהייה שלי -

 

מה תיתן לו השעייה? 

או במילים של ניסים סמדג'ה (המרצה אצלנו לעבודה עם נוער בסיכון):"אי אפשר להגיד לילד - אני צריך לשים לך גבול, אלא צריך להיות איתו שם". בהשעיות,אנו בעצם משתמשים בגבול חיצוני במקום בגבול מתוך קשר. 

 

מהו גבול מתוך קשר?

אנסה לפשט זאת דרך הפעולות שנוקט עם הבנות שלי אלונה ועלמה - ברגעים בהם אלונה רוצה להרוג את עלמה (או להפך) ומתחילה להרביץ, אני לוקח את אלונה לחדר ומחבק אותה ונמצא איתה ובעודה משתוללת ברצון לרדת ממני כדי לחזור "להרוג" את עלמה אני אומר לה: " מותר לך להרגיש כעס ותסכול על עלמה ואף מותר לך לרצות שהיא תמות או שהיא תהיה קקי, מה שאסור לך זה לעשות את זה באמת" ועד שהיא נרגעת, חוזר על הלגיטימציה להרגיש ולרצות כל דבר לצד האיסור לעשות כל דבר... ובהמשך, כשהיא ממש רגועה, אני נותן לה דוגמאות על הדברים שאני מרגיש ורוצה ולא עושה. למשל - אני לוקח אותה לחלון ומספר לה שלפעמים אני רוצה לעוף ושואל אותה אם מותר לי באמת לעשות  את זה ולקפוץ מהחלון? והיא כמובן יודעת להגיד שלא, כי אז אקבל מכה... 

אולי בכל זאת להשעות?

השאלה החשובה היא - לאן אנו משעים אותו?

קן רובינסון בספרו "בתי ספר יצירתיים" כותב:

אולי בכלל הבעיה היא, ש"הנוער של היום" לא רוצה שיתערבו בחייהם? 

ראו דיון מרתק שקיימתי עם התלמידים שהפיקו את הסרט מעלה ותלמדו כמוני - לא להאמין לטלוויזיה...

אפילוג:
אסכם, שבעיניי, השעיות של תלמידים שלנו, שאין מי שיהיה איתם באמת ברגעים בהם הם מושעים, זו טעות מן היסוד הטמונה ומושרשת אצלנו מימי "הפדגוגיה השחורה" עליה חונכנו והורגלנו (כפי שמתארת זאת היטב אליס מילר בספרה "בראשית היה חינוך").

ההרחקה גורמת להפך הגמור מהחזקה - הילד מרגיש אשם גדול עוד יותר על הרגשות וההרגשות הטבעיות החיות ובו ותמיד יחזור עם אותן רגשות והרגשות עד שיהיה מי שיחבק ויכיל את כולו (יחזיק אותו) על מנת שינוקה מתחושות האשמה על הצדדים הנוראים והבלתי נסבלים הטבעיים החיים בו ורק אז יוכל לחיות בשלום עם עצמו וכתוצאה מזה עם סביבתו, שהרי זהו משמעות תהליך העידון. 

 

אז מה עושים?

כמו שפתחתי, החיים אינם שחור ו/או לבן וכמובן כל מקרה לגופו. בעיניי, בכל בית ספר צריך שיהיה תמיד מישהו פנוי להכיל ולהחזיק את התלמיד ובהמשך, לעזור לו לחזור למשפחתו...

 

 

קטע מאוחר/ ריימונד קארבר

והאם קיבלת מה

שרצית מהחיים האלה, למרות הכל?

כן.

ומה רצית?

לומר על עצמי נאהב, להרגיש שאני

נאהב על פני האדמה הזאת.

רוצה פיתוח מקצועי לצוות שלך?

 התקשרו 03-6888444

או השאירו פרטים והצוות המקצועי שלנו יחזור בהקדם: