בשיתוף עם

 

 

 

 

 

בוגרים ובוגרות מספרים

                         שמי יפתח אלרןאני מנחה קבוצות וצלם טלוויזיה וקולנוע.

                         בעבר למדתי קולנוע בקמרה אובסקורה מחלקת צילום ובימוי ומשנת 2001 אני עוסק בצילום מקצועי. בשנת 2012                          למדתי לימודי הנחיית קבוצות ב"תקשורת מקדמת" ויצאתי לסטאז' בבית ספר רמות בת-ים שם הנחיתי שתי                                    קבוצות. השנה, שנת 2016, יש לי כבר 10 קבוצות שמפוזרות בארץ ישראל ולכל קבוצה ייחוד משלה.

                         אני גאה למנות את הקבוצות שלי כי מבחינתי זאת שליחות. אני בא מעולם הטלוויזיה והקולנוע שידוע כ"החיים                                 הטובים" וכאן בהנחיית הקבוצות אני רואה את "החיים באמת". מפגש עם נערים ונערות שלא מובן מאליו שהם קמים בבוקר למסגרת שלהם ולפעמים כשהם מחליטים לבוא אז אנחנו המנחים לא תמיד "באים להם טוב" (בשפתם של בני נוער בסיכון). יש הרבה אתגר ועניין בעבודה מול הנוער והילדים. במסגרת לימודי "תקשורת מקדמת" קיבלתי כלים ובעיקר שפה כדי להתמודד עם האתגרים האלה.

"הרבה אנשים בתעשיית הקולנוע לא הבינו למה בכלל אני צריך ללמוד הנחיית קבוצות. היו שאמרו לי: "הרי אתה שנים במקצוע הקולנוע אז למה לך ללמוד?". רק אחרי שלמדתי תקשורת מקדמת הבנתי עד כמה היה חשוב ללמוד את השפה והכלים האלה, כי בסופו של יום אנחנו לא מורים לקולנוע אנחנו מנחים את הנערים והנערות להתבוננות בחיים באמצעות מצלמת הווידיאו..."

יפתח

נעמה קארידי, מורה לקולנוע בבי"ס מקיף משותף חוף הכרמל במעגן מיכאל,

משתפת על לימודיה במסלול הנחיית קבוצות ל"תקשורת מקדמת":

אתחיל מהסוף, שבשבילי הוא ההתחלה, אז איך מתחילים סיפור? (משפט שבוחן התחלות אותו למדתי

בלימודיי מרותי הרתאן).

כמו בעשיית סרט- הכל מתחיל ברעיון, בהרגשה, בדחף ליצירה. הרי ישנן כל כך הרבה אפשרויות להתחלה...

אחר כך משקיעים במבנה, מתכננים ובוחנים אלטרנטיבות, ומעצבים את מה שעומד להיות הסרט שלי, הסיפור שלי.

וניגשים לעבודה, מביימים, מצלמים, עורכים ו... 

הנה הוא שם, שלנו, אחר ממה שדמיינו, מוגש לעיניים אחרות, שעומדות להציץ עמוק אל תוך הסיפור שלנו. לעיתים עמוק לתוך הנפש שלנו.

זהו מסע של ממש. משמעותי ומרגש, תקשורתי וחינוכי. את המסע זה בתהליך של תקשורת מקדמת אנו עוברים יחד עם נוער. 

מעניקים את הכלים להבעה המחוברת ליצירה, להתמקדות, לעשייה- שפה חדשה של ממש. 

וכמו בלמידת שפה חדשה- עולים קשיים, מתבררות חוזקות וחולשות, ויותר מכל מתגלה התהליך.

הבחירה שלי ללמוד במסלול של תקשורת מקדמת קרתה כמעט במקרה, כך ניתן לחשוב.

לא שמעתי על התכנית ולא הכרתי את רן ורותי...

באמצע לילה של חיפושים אחר דרך חדשה נתקלתי בפרטי התכנית וידעתי- שכל השבילים בהם הלכתי עד היום: קולנוע ועריכת סרטים, סוציולוגיה, ותקשורת- כולן הובילו לחיבור המיוחד הזה. 

 

אני מרגישה שהתכנית משלבת בצורה מדהימה בין כל החלקים בהם עסקתי והרחבתי עד כה, ומוסיפה את הכלי המדהים והעוצמתי של העבודה בקבוצה, ושל ההנחייה. זהו כלי שבאמצעותו עברתי ולמדתי כל כך הרבה על עצמי ועל הוראה, כלים בהם אני משתמשת כל יום ויום בבית הספר ובחיי כאדם מתבונן.

 

תודה על הדרך, על המבט ועל המקום.

 

נעמה קארידי  

                       רויטל גולדמן, מורה לחינוך מיוחד מזה 28 שנה.

                       עובדת בבי"ס "קישון" רמת דוד- עמק יזרעאל, בוגרת המסלול מספרת:

                       במסגרת שנת השבתון חיפשתי לימודים שיהיו קצת אחרים. שיתנו לי כלים נוספים לעבודה עם הילדים המיוחדים                             שלא בדרך הרגילה, בכיתה מאחורי השולחן.

במהלך החיפושים נתקלתי בלימודי "תקשורת מקדמת" בסמינר הקיבוצים. השילוב של עבודת מצלמת וידאו עם הילדים נראה לי מעניין ופניתי לקבל יותר פרטים.

המפגש עם רן ישפה ורות הרתאן , מובילי התוכנית, היה מרגש והחיבור מבחינתי היה מידי. ישר הרגשתי שהגעתי למקום הנכון.

במהלך הלימודים רכשתי כלי עבודה מדהים, שנוגע בילדים ומאפשר להם להתבטא ולהביא את עצמם בצורה נוחה ובלתי מאיימת.

היום, כבוגרת התוכנית ומורה ל"תקשורת מקדמת" בבית הספר בו אני מלמדת, אני מיישמת הלכה למעשה את כל שלמדתי - הילדים מחברים את התסריט, מביימים ומשחקים אותו וגם מצלמים. תוך כדי העבודה אנחנו מנהלים שיח על מה שקרה בתסריט, מחפשים דרכים נוספות להתמודד עם הבעיה שעלתה, ובלי שהילדים מרגישים מאוימים הם נוגעים בקשיים האישיים שלהם ולומדים שאפשר למצוא דרכים נוספות להתמודד איתם.

מבחינתי כמורה השיעורים האלה משמעותיים מאוד מכיוון שהם אינם תלויי מיומנויות למידה רגילות, והילדים בעלי הלקויות השונות יכולים להתבלט ולהצטיין בהם ולהפגין את יכולותיהם הגבוהות בתחומים רבים אחרים.

 

תודה לכם,

 

רויטל גולדמן

בורה שניטמן, בוגר מחזור תשע"ג:

 

"במהלך הלימודים למדתי לנתח את המתרחש סביבי ואת עצמי מזווית שונה. סגל המרצים וקבוצת התלמידים,

כל אחד ואחת, מביאים סיפור אישי, מבט ייחודי וחוכמת חיים שיחד מזמינים את המשתתפים לצאת למסע אישי בו

אט אט מתגלות פינות נסתרות באישיותנו שטרם נחשפנו אליהן. לאחר סיום הקורס, בעודי עובד עם צעירים

ומבוגרים כאחד, אני נוכח לדעת עד כמה רבה ההשפעה שיש לקולנוע על חיינו, ועד כמה תהליך יצירה עצמאי של החניכים משקף ומעצב את תפיסת עולמם של היוצרים והצופים."

תודה על הלימודים,

בורה

 

 

                              לאה הד, שסיימה את המסלול להנחיית קבוצות ב"תקשורת מקדמת" באוגוסט 2013 מספרת:

                              "במפגש בו נכחתי עם עמוס קינן לפני שנים נשאל הסופר והפסל "כיצד ניתן לקבוע מהי יצירת אמנות טובה?"                                קינן השיב בסיפור אישי ותיאר את הפעם הראשונה בה הגיע לאיטליה, נרגש כולו לקראת המפגש עם מיטב                                  יצירות האמנות, ואת האכזבה, התסכול  והבלבול אותם חש בעומדו מול פסל "דויד" כלשהו עשוי מברונזה.                                    חווית האיכות האמנותית המופלאה של הפסל, לה ציפה, פשוט לא התרחשה.  כאשר הגיע בסופו של דבר אל הפסל המקורי וחווה את אותו רגש נסער, התבררה לו התשובה.  "רק מה שהאמן הכניס לתוך היצירה, יכול לעבור אל הצופה. העתק לעולם לא יעשה את העבודה”.

קורס מנחי תקשורת מקדמת משול בעיני לאותה יצירה מקורית שעליה דיבר קינן.

לא עוד סדנה מבטיחה, מסעירה ומתיימרת, לא העתק של שום דבר אחר אלא מסע איטי מובנה, מפרך ומהנה, של התבוננות ישרה וישירה אל הפנים ואל החוץ, תוך בנייה הדרגתית של אומץ, חידוד אינסופי של עקרונות העבודה והקנייה של מגוון כלים ישומיים, להנחיית מסע תהליכי עם אנשים באשר הם. 

גדולתה של התכנית נעוצה בראש ובראשונה ומעל לכל בעובדה שעבור מי שמלמד את התכנית, התקשורת ככלי מקדם היא ממהותו ומכאן שמחוייבותו לתכנית וללומדים אותה היא מוחלטת.

הקורס בשבילי הוא המתנה יקרת הערך ביותר שאני הענקתי לעצמי בחמישים ושלוש שנותיי.

 

איך הגעתי ללמוד "תקשורת מקדמת"?

אני מתגוררת בקרית טבעון.בעלת תואר ראשון בהסטוריה ותולדות האמנות ותעודת הוראה (באנגלית) ואני עובדת בחברת ג'נראל אלקטריק - חטיבת מוצרים רפואיים - במחלקת האיכות של החברה. במהלך השנים עסקתי גם בהדרכת אמנות וגם הנחיתי קבוצות לפיתוח מיומנויות שיחה באנגלית.

אל הקורס לתקשורת מקדמת הגעתי, לא במקרה, בעקבות שנת שירות של בתי בפנימייה לנוער בסיכון אשר הובילה אותי לחיפוש כיוון אשר יאפשר לי לעבוד עם בני נוער באופן שיהיה משמעותי עבורם אבל גם עבורי.  סיימתי את הקורס בקיץ 2013 ואני מתעתדת לפתוח קבוצה באותה פנימייה שבה הכל התחיל.

עבורי זה חלום שמתחיל להתגשם.

אני יותר מאשמח לספר על הקורס באופן אישי בטלפון למי שיהיה מעוניין בכך.

את מספר הטלפון שלי ניתן לקבל מרן ישפה."

 

לאה הד

לאה הגשימה את החלום ועבדה בפנימיית "נירים". לחצו כאן לקריאת תמליל מפגש שלה עם חניכים.

רוצה גם לקדם ולהעצים קבוצות באמצעות יצירת סיפורי וידיאו?

 מבטיחים לחזור בהקדם

לילך שרון, תסריטאית (בוגרת "סם שפיגל"),

מספרת על מסלול הלימודים :

 

לימודי "תקשורת מקדמת" בסמינר הקיבוצים היו מעשירים, עמוקים וחוויתיים. גיליתי שהמבע הקולנועי הוא כלי

עוצמתי וחד, "שפה" חדשה שאפשר לדבר איתה ודרכה על רגשות, חוויות ועולם פנימי שלרוב אין לנו גישה אליו.

לעיתים רק כשאנו צופים על העולם שבראנו מהצד- או על המסך הגדול, אנו יכולים לקבל הצצה נדירה אל העולם

החבוי בתוך תוכנו.

היום, כמנחת קבוצות "תקשורת מקדמת", שעובדת עם שבע קבוצות בני נוער בסיכון ועם שתי קבוצות בני נוער מצטיינים, אני רואה בכל יום את ההשפעה העצומה שיש למצלמה ולסרטים (שהם עצמם כותבים, מביימים משחקים ומצלמים) על חברי הקבוצה. הם מתחילים לבטא את עצמם, להכיר את עצמם, וגם לשאול את עצמם בגלוי שאלות אודות תפיסת עולמם ודרכי ההתנהגות שלהם. המצלמה היא כלי נהדר לביטוי, פורקן, ובעיקר- לשינוי!

 

לילך שרון 

                           שרה ברסלע, אמנית ומורה מתארת את לימודיה באמצעות "CASE STUDY" בהענותה לשאלה: " כיצד                                    העבודה בשיטת "תקשורת מקדמת" יכולה לעזור לקדם ילדים עם קשיים / לקויות למידה? " ובתשובתה תיאורים                            מומשגים מהחומר הלימודי, הממחיש את יישום הכלים שקיבלה במהלך הכשרתה להיות מנחה ל"תקשורת                                  מקדמת":

                           

                           "ילדים עם בעיות של קשב וריכוז סובלים מטווח קשב קצר וקושי במיקוד,  אימפולסיביות היפראקטיביות וקושי     לציית לחוקים. הם נחווים כמפריעים ולעיתים אף כמחוללי תגרות.

מ', תלמיד שלי בכיתה ה' בבית ספר רגיל. הוא אובחן כילד עם בעיות קשב וריכוז שלמד בכתה רגילה והרבה להמצא מחוץ לכתה (במרבית השיעורים) בגלל הפרעות מרובות.

בחלקים של מפגשי התקשורת מקדמת שהיו חלקים פרונטלים, מ' היה מתקשה לשבת ולשתף פעולה. לעיתים הוא היה נכנס לכיתה ומיד מכריז שהוא יוצא כי זה לא מעניין. לעיתים הוא לא היה מגיע בכלל. וכשהוא כבר היה נוכח בשיעור, לרוב הוא היווה את מוקד ההפרעות. התלמידים היו דוחקים בו לצאת ומציינים: "בשביל מה שיישאר כאן הוא רק מפריע." , "שילך ליועצת כמו תמיד". והיו מי שהציעו לקרוא למחנכת שתושיע. אין ספק שגם עבורי היה זה פיתרון קל להוציא את מ' מהכתה כפי שעשו מורים אחרים.   למרות זאת בחרתי לבצע  שינוי במערכת ההתקשרות לה היה מורגל מ' עם חלק ממוריו, לא ויתרתי עליו ולא ערבתי את המחנכת אלא נתתי בו אמון שאם ירצה הוא יוכל למצוא את מקומו בשיעורים שלי. עובדה זו גרמה לו להיות נוכח בשיעורים יותר ויותרף דהינו מ' חווה חוויה רגשית מתקנת (אחרת) ביצירת קשרים רגשיים עם אנשים הנמצאים איתו בקשר ע"פ משנתו של ג'ון בולבי.

כשמ' כבר היה מציע איזה רעיון היו מי שבזים לו. כך קרה יום אחד, שהתלמידים נדרשו לבחור בעלי תפקידים לצורך הפקה, מ' ביקש לשמש כצלם באומרו  "דוד שלי צלם וידאו גם אני יכול". תלמידי הכתה שלא האמינו ביכולותיו ענו לו: "אז מה, מי אמר שגם אתה יודע לצלם.", "אתה יודע בכלל מזה לונג שוט?"  מ' שלא הכיר את כל המונחים המקצועיים בגלל נוכחותו המועטה בחלקי השיעור הפרונטאליים , מיד ויתר והודיע שהוא עוזב את הכתה. היה ברור לי, לאור הכרותי אותו,  כי התנהגות זו אינה נובעת בגלל מזגו של מ' כפי שמאפיין אותה תומאס וצ'אס התקרבות/רתיעה מדברים או אנשים חדשים. אלא מהתנסויות מצטברות שלו. כאן אני כמנחה נכנסתי לתמונה מיד נתתי למ' חיזוק חיובי ואמרתי לו שעצם העובדה שהוא מכיר את המצלמה זו כבר נקודת זכות עבורו ואשמח אם יציג את מועמדותו כי בטח יש לו מה לתרום לכתה. אחד הילדים שב והתרעם "הוא יהרוס את הסרט!" כנראה, מ' נחווה אצל אותו תלמיד כמי שתמיד הורס לקבוצה/לכתה שבה הוא נמצא. הפעם מ' נשאר במקומו עדיין מהסס ומביט בי לא ברור לו שאהיה שם עבורו, הרי לא מעט מורים כבר וויתרו עליו.

"זה סרט" אמרתי "תמיד נוכל לשוב ולצלם את אותן סצנות שלא יצאו טוב מספיק להבנתכם."  משפט זה, בו אני כמנחה מביעה את עמדתי הפנימית,אפשר לכתה לבחור את מ' לאחד מהצלמים בהפקה. מ' ניגש מאוד בחשש למצלמה " אני לא יודע"  הוא אמר ותנועות גופו הביעו רתיעה והסתיגות. הוא לא האמין בעצמו. כאן אימצתי את משנתו של יאלום שאמר: "משמעות העבודה המשותפת והקשר היא מחיקת ההבדל, ביטול האבחנה בין "הם" (הפגועים) לבין "אנחנו" (המטפלים) וגם את אימרתו של פובליוס טרנטיוס האומר: "אדם אני, ושום דבר אנושי אינו זר לי" ואמרתי:   "גם אני לא נולדתי צלמת. גם אני לא תמיד מצלמת נכון" . מילותי אלה בהן יכול היה מ' לחוש אמפטיה למצבו, סייעו למ' לגשת למצלמה. למרות שבשיחה מקדימה בהפסקה הוא הודיע לי שהוא יצלם כמו שהוא יודע, והוא לא מסכים שיתערבו לו, בשלב זה מ' כבר היה נכון גם להאזין להערותי וללמוד את המושגים המקצועיים לאותן פעולות שאת חלקן עשה בכשרון טבעי ועל כך זכה להרבה מילות עידוד ופירגון מצידי. בגלל הלקות שלו, מ' לא הצליח לצלם במשך זמן ממושך, אולם אף אחד לא שם לב לכך מאחר ומלכתחילה דאגתי שייבחר צוות צילום שיתחלק בסצנות. גם במהלך הצילומים מ' התקשה להתמקד במצלמה ובמהלך הצילום היה מסיט את עיניו מהמסך ומביט בשחקנים שלא דרך העינית/מסך. מאחר והייתי נכונה להתנהגות זו לא הערתי לו עליה אלא הנחתי אותו לגביה כעוד אחת מהוראותי המקצועיות  ולא כהערה שיכולה לערער את בטחונו. למעשה נהגתי בו בהגינות בהתחשב בלקות וביכולותיו האובייקטיביות.

בצפיה המשותפת שעשינו בחומרים המצולמים מ' קיבל לא מעט הארות חיוביות מצד הכתה וגם מצידי. ובלשון ד"ר לאבוי קיבל מ' "אסימונים" ( כלכלת אסימונים- "כשהאסימונים ניגמרים מאת ריצארד לאבוי). הוא גם ביקש לשוב ולצלם שוטים שנראו לו לא מצולמים מספיק נכון.

בשיעורים הבאים זכינו לנוכחות מוגברת יותר של מ'. הילדים אף היו נעזרים בו בצילום ואף מבקשים ממנו שיצלם. כשהוא הביע את דעותיו במהלך השיעור הן בצפיה בחומרים או במהלך כתיבת תסריט ניתן היה לראות שהכתה מאזינה לו ושוב לא מבטלת את דעותיו.

 

במהלך עבודתי עם מ' השתמשתי בשיטת תקשורת מקדמת שמתי דגש ייתר על היחסים האנושיים שלי כמנחה ופחות על הטכניקה. ראשית יצרתי עם מ' דפוס התקשרות שונה מזו שחווה עם לא מעט מורים. גיליתי הבנה ואמפטיה למניעיו  האמנתי בו כאדם בעל כשרונות ויכולות, מה שגרם לו לנסות ולהכיר את היכולות שלו ומכאן דימוי העצמי שלו התעצם ואפשר לו גישה אופטימית יותר ובטחון לנסות וללמוד ונטע בו תקווה שהוא יכול.לאורך כל הדרך נתתי לו חיזוקים חיוביים. ולמרות שידעתי על לקותו שיכולה להקשות עליו לעמוד פרקי זמן ארוכים ליד המצלמה ולהתמקד בעשיה זו התעלמתי לרגע מידיעה זו ואפשרתי לו לצלם בהתחשב במגבלות. בשלב הבא הוא חש ביטחון מול הקבוצה כשזו קבלה אותו כמו שהוא ולמעשה גילתה פן נוסף וחיובי של מ'. מה שחיזק את בטחונו האישי גם בחברה. מ' למד שהוא יכול לבחור להיות שותף לעשיה החברתית ולא לפרוש מהכתה בגלל לקותו או בגלל מה שהסביבה משדרת לו. בעזרת תקשורת והדיאלוג שנוצר ביני כמנחה לבין מ', הוא ביצע רפליקציה ובחר באופצית התנהגות אחרת, נורמטיבית."

 

תודה על הלמידה והעשייה,

שרה ברסלע

שושנה פרסיץ 3, Tel Aviv-Yafo, תל אביב, Israel

  • שושנה פרסיץ 3, Tel Aviv-Yafo, תל אבי
  • פייסבוק ראיה
  • YouTube Classic

The School of Transformative Media® -Filmmaking as Dialogue for Growth

©כל הזכויות שמורת לביה"ס לתקשורת מקדמת

telephone