שרה ברסלע, אמנית ומורה מתארת את לימודיה באמצעות "CASE STUDY" בהענותה לשאלה: " כיצד                                    העבודה בשיטת "תקשורת מקדמת" יכולה לעזור לקדם ילדים עם קשיים / לקויות למידה? " ובתשובתה תיאורים                            מומשגים מהחומר הלימודי, הממחיש את יישום הכלים שקיבלה במהלך הכשרתה להיות מנחה ל"תקשורת                                  מקדמת":

                           "ילדים עם בעיות של קשב וריכוז סובלים מטווח קשב קצר וקושי במיקוד,  אימפולסיביות היפראקטיביות וקושי     לציית לחוקים. הם נחווים כמפריעים ולעיתים אף כמחוללי תגרות.

מ', תלמיד שלי בכיתה ה' בבית ספר רגיל. הוא אובחן כילד עם בעיות קשב וריכוז שלמד בכתה רגילה והרבה להמצא מחוץ לכתה (במרבית השיעורים) בגלל הפרעות מרובות.

בחלקים של מפגשי התקשורת מקדמת שהיו חלקים פרונטלים, מ' היה מתקשה לשבת ולשתף פעולה. לעיתים הוא היה נכנס לכיתה ומיד מכריז שהוא יוצא כי זה לא מעניין. לעיתים הוא לא היה מגיע בכלל. וכשהוא כבר היה נוכח בשיעור, לרוב הוא היווה את מוקד ההפרעות. התלמידים היו דוחקים בו לצאת ומציינים: "בשביל מה שיישאר כאן הוא רק מפריע." , "שילך ליועצת כמו תמיד". והיו מי שהציעו לקרוא למחנכת שתושיע. אין ספק שגם עבורי היה זה פיתרון קל להוציא את מ' מהכתה כפי שעשו מורים אחרים.   למרות זאת בחרתי לבצע  שינוי במערכת ההתקשרות לה היה מורגל מ' עם חלק ממוריו, לא ויתרתי עליו ולא ערבתי את המחנכת אלא נתתי בו אמון שאם ירצה הוא יוכל למצוא את מקומו בשיעורים שלי. עובדה זו גרמה לו להיות נוכח בשיעורים יותר ויותרף דהינו מ' חווה חוויה רגשית מתקנת (אחרת) ביצירת קשרים רגשיים עם אנשים הנמצאים איתו בקשר ע"פ משנתו של ג'ון בולבי.

כשמ' כבר היה מציע איזה רעיון היו מי שבזים לו. כך קרה יום אחד, שהתלמידים נדרשו לבחור בעלי תפקידים לצורך הפקה, מ' ביקש לשמש כצלם באומרו  "דוד שלי צלם וידאו גם אני יכול". תלמידי הכתה שלא האמינו ביכולותיו ענו לו: "אז מה, מי אמר שגם אתה יודע לצלם.", "אתה יודע בכלל מזה לונג שוט?"  מ' שלא הכיר את כל המונחים המקצועיים בגלל נוכחותו המועטה בחלקי השיעור הפרונטאליים , מיד ויתר והודיע שהוא עוזב את הכתה. היה ברור לי, לאור הכרותי אותו,  כי התנהגות זו אינה נובעת בגלל מזגו של מ' כפי שמאפיין אותה תומאס וצ'אס התקרבות/רתיעה מדברים או אנשים חדשים. אלא מהתנסויות מצטברות שלו. כאן אני כמנחה נכנסתי לתמונה מיד נתתי למ' חיזוק חיובי ואמרתי לו שעצם העובדה שהוא מכיר את המצלמה זו כבר נקודת זכות עבורו ואשמח אם יציג את מועמדותו כי בטח יש לו מה לתרום לכתה. אחד הילדים שב והתרעם "הוא יהרוס את הסרט!" כנראה, מ' נחווה אצל אותו תלמיד כמי שתמיד הורס לקבוצה/לכתה שבה הוא נמצא. הפעם מ' נשאר במקומו עדיין מהסס ומביט בי לא ברור לו שאהיה שם עבורו, הרי לא מעט מורים כבר וויתרו עליו.

"זה סרט" אמרתי "תמיד נוכל לשוב ולצלם את אותן סצנות שלא יצאו טוב מספיק להבנתכם."  משפט זה, בו אני כמנחה מביעה את עמדתי הפנימית,אפשר לכתה לבחור את מ' לאחד מהצלמים בהפקה. מ' ניגש מאוד בחשש למצלמה " אני לא יודע"  הוא אמר ותנועות גופו הביעו רתיעה והסתיגות. הוא לא האמין בעצמו. כאן אימצתי את משנתו של יאלום שאמר: "משמעות העבודה המשותפת והקשר היא מחיקת ההבדל, ביטול האבחנה בין "הם" (הפגועים) לבין "אנחנו" (המטפלים) וגם את אימרתו של פובליוס טרנטיוס האומר: "אדם אני, ושום דבר אנושי אינו זר לי" ואמרתי:   "גם אני לא נולדתי צלמת. גם אני לא תמיד מצלמת נכון" . מילותי אלה בהן יכול היה מ' לחוש אמפטיה למצבו, סייעו למ' לגשת למצלמה. למרות שבשיחה מקדימה בהפסקה הוא הודיע לי שהוא יצלם כמו שהוא יודע, והוא לא מסכים שיתערבו לו, בשלב זה מ' כבר היה נכון גם להאזין להערותי וללמוד את המושגים המקצועיים לאותן פעולות שאת חלקן עשה בכשרון טבעי ועל כך זכה להרבה מילות עידוד ופירגון מצידי. בגלל הלקות שלו, מ' לא הצליח לצלם במשך זמן ממושך, אולם אף אחד לא שם לב לכך מאחר ומלכתחילה דאגתי שייבחר צוות צילום שיתחלק בסצנות. גם במהלך הצילומים מ' התקשה להתמקד במצלמה ובמהלך הצילום היה מסיט את עיניו מהמסך ומביט בשחקנים שלא דרך העינית/מסך. מאחר והייתי נכונה להתנהגות זו לא הערתי לו עליה אלא הנחתי אותו לגביה כעוד אחת מהוראותי המקצועיות  ולא כהערה שיכולה לערער את בטחונו. למעשה נהגתי בו בהגינות בהתחשב בלקות וביכולותיו האובייקטיביות.

בצפיה המשותפת שעשינו בחומרים המצולמים מ' קיבל לא מעט הארות חיוביות מצד הכתה וגם מצידי. ובלשון ד"ר לאבוי קיבל מ' "אסימונים" ( כלכלת אסימונים- "כשהאסימונים ניגמרים מאת ריצארד לאבוי). הוא גם ביקש לשוב ולצלם שוטים שנראו לו לא מצולמים מספיק נכון.

בשיעורים הבאים זכינו לנוכחות מוגברת יותר של מ'. הילדים אף היו נעזרים בו בצילום ואף מבקשים ממנו שיצלם. כשהוא הביע את דעותיו במהלך השיעור הן בצפיה בחומרים או במהלך כתיבת תסריט ניתן היה לראות שהכתה מאזינה לו ושוב לא מבטלת את דעותיו.

במהלך עבודתי עם מ' השתמשתי בשיטת תקשורת מקדמת שמתי דגש ייתר על היחסים האנושיים שלי כמנחה ופחות על הטכניקה. ראשית יצרתי עם מ' דפוס התקשרות שונה מזו שחווה עם לא מעט מורים. גיליתי הבנה ואמפטיה למניעיו  האמנתי בו כאדם בעל כשרונות ויכולות, מה שגרם לו לנסות ולהכיר את היכולות שלו ומכאן דימוי העצמי שלו התעצם ואפשר לו גישה אופטימית יותר ובטחון לנסות וללמוד ונטע בו תקווה שהוא יכול.לאורך כל הדרך נתתי לו חיזוקים חיוביים. ולמרות שידעתי על לקותו שיכולה להקשות עליו לעמוד פרקי זמן ארוכים ליד המצלמה ולהתמקד בעשיה זו התעלמתי לרגע מידיעה זו ואפשרתי לו לצלם בהתחשב במגבלות. בשלב הבא הוא חש ביטחון מול הקבוצה כשזו קבלה אותו כמו שהוא ולמעשה גילתה פן נוסף וחיובי של מ'. מה שחיזק את בטחונו האישי גם בחברה. מ' למד שהוא יכול לבחור להיות שותף לעשיה החברתית ולא לפרוש מהכתה בגלל לקותו או בגלל מה שהסביבה משדרת לו. בעזרת תקשורת והדיאלוג שנוצר ביני כמנחה לבין מ', הוא ביצע רפליקציה ובחר באופצית התנהגות אחרת, נורמטיבית."

תודה על הלמידה והעשייה,

שרה ברסלע