יש שיאמרו כי מערכת החינוך איננה תחליף להורים ואיננה מקום לטיפול, אלא לחינוך. הם צודקים ולכן לא הזכרתי את המורה כמטפל או את המורה כתחליף להורה.

מדובר ב"פדגוגיה טיפולית", מושג שטבע חיים מויאל*, המדגיש את המורה כפדגוג ואת הקשר המשמעותי שהוא יוצר עם תלמידיו, באמצעותו מתקיימים ערכים טיפוליים, כמו הורה וילד.

למה הכוונה? כפי שעל ההורה "הטוב דיו" (ד. וויניקוט) "המקורי" – לקבל את הילד כמות שהוא, ברגע שהוא נולד האמא / האבא אינם נרתעים מהצרכים היוצאים ממנו – מלוכלכים ומתסכלים ככל שיהיו – קקי, פיפי, פליטות, קיא, רוק.... מחבקים ומכילים אותו, וכשגדל אנו מקבלים את "רוע הגזרה" בגידול ילדים, כך  על המורה לקבל את תלמידיו על כל צדדיו וחלקיו. לא כמטפל או כהורה, אלא כפדגוג שבחר לעבוד בתפקיד של מחנך ולא משנה מהו תחום הדעת שהוא מלמד.

​

נכון, זה קשה ומתסכל, לעיתים ברמות בלתי נסבלות, אבל אפשרי ואף הכרחי. כמו שאני נוהג לומר  "הייתי הורה מושלם, עד שנולדו לי ילדים", כך גם בהוראה. כאבא לשתי בנות, יש רגעים ש"בא לי למות", משמע לסובב את הגלגל חזרה ולהתחיל מחדש ואולי אף בלי ילדים בכלל...(על מונח "בא לי למות" מוזמנים לקרוא כאן​), אך אז אני לוקח נשימה וזוכר, שכל מה שהן עושות כילדות נורמלי ואומר לעצמי "אני בחרתי ועלי להכיל אותן כמו שהן ולסייע להן לגלות עוד דרכי התנהגות ולעדן את התגובות הטבעיות שלהן".  

​

"מיהו ילד נורמלי?" מרחיב ד. וויניקוט:  "האם הוא רק אוכל, גדל ומחייך במתיקות? לא, לא כזה הוא הילד הנורמלי! ילד נורמלי, אם הוא בוטח באימו ובאביו, משחרר את כל המעצורים. עם הזמן הוא מנסה את כוחו בלשבש, להרוס, להפחיד, להתיש ולתחבל תחבולות...

אם הבית מסוגל לעמוד בכל מה שהילד עושה כדי לשבש את התנהלותו, יתיישב זה ויתחיל לשחק."

וממשיך -  "הילד שביתו נכשל יחפש את ארבעת הקירות מחוץ לביתו... הוא רק מרחיק מעט יותר בשדה החיפוש, ובמקום אל משפחתו פונה אל החברה או אל בית הספר לקבלת היציבות הדרושה לו". (*ד.ויניקוט, "עצמי אמיתי עצמי כוזב")

​

זכרו, כי הרבה פעמים התנהגות חסרת מעצורים היא זעקה, לעיתים לא מודעת, לתיקון ופיצוי. קריאה להתחלה חדשה עם תקווה וכמיהה לשחזור של העבר ותיקונו. לכן, אם אנו המורים נבין זאת כהזדמנות נדירה, נחווה בעצמנו מעבר מן הייאוש לתקווה.